בתרבות המערבית אנחנו כל הזמן במרדף, אחר כסף, בית, חינוך טוב לילדנו, משכורת גבוהה יותר, אוטו נוצץ יותר, להספיק כמה שיותר ולא לוותר על דבר. בלי לשים לב אנחנו מכניסים גם את הילדים שלנו למעין מרדף סמוי של החיים שלהם. תלך לחוג הזה, תלמד את הספרה הזאת, תזהה את השם שלך, איך כותבים את האות הזאת, כמה זה 2+2 וכמה זה שבע כפול תשע ועוד ועוד ואין לזה סוף. אלה לא בהכרח דברים שליליים או חיוביים זה פשוט המצב. לי חשוב לשים על הפרק גם את הכיף, גם את החלק המשחקי, המלוכלך והילדי שיש גם בנו המבוגרים. לא להיות רק בעשייה אלא גם בהוויה וכמובן שבאנגלית זה נשמע טוב יותר לא להיות רק ב - DOING אלא להיות גם ב - BENIG מה זה בעצם אומר? לשכב בטיול או בגינה על ספסל עם הילד ולהסתכל יחד על העננים וכל אחד יגיד מה הוא רואה בענן ואולי נמציא יחד סיפור. להסתכל יחד על עץ, פרח, זחל או כל דבר אחר. הטבע מאוד עוזר להיות ב - BEING. אם זה בבית, משחק דימיון יכול לעשות את העבודה וגם סתם להתחבק או לשתות יחד שוקו וקפה. תנו להם להיות חופשיים - לרוץ, להשתולל, לצחוק, להתפרע, לעשות שטויות, לדבר שטויות תנו להם לבטא את עצמם באיזו דרך שיבחרו. תנו להם חופש ומרחב. חשבו איך לעשות את זה בצורה שתהיה לכם הכי נוחה ושבה תרגישו שיש לכם גם איזושהי שליטה על הדברים. למשל בזמן שכולם בבית להכריז: "עושים מסיבה" - ואז אפשר לדגדג אותם, לרדוף אחריהם, לרקוד יחד, לעשות פרצופים מצחיקים ועוד. עם ילדים גדולים יותר מעל 9-10 אפשר לנסות עם טלפונים, מי תופס את מי במצלמה בכמה שיותר סיטואציות או פרצופים מביכים ברחבי הבית (במידה והם לא זרמו עם מה שניסיתם ובא לכם שהם יהיו חלק). הבית יכול לשמש כחדר משחקים אחד גדול אם רק נאפשר לעצמנו קצת לשחרר, גם אם זה לפרקי זמן קצרים. אז מה דעתך? תנסי.ה לתת לזה יותר מקום בחיים? האם זה נשמע לך קשה לעשייה? מוזמנות.ים לכתוב פה בתגובות מה הקשיים שיכולים להיות לכם בזה או שתוכלו לכתוב אחרי שעשיתם את "המסיבה" ולכתוב איך היה. למי שאין ילדים יוכל לעשות זאת עם חברים\ בן\בת זוג או גם עם עצמו מול המראה :) יאללה לכו לשחק :)

האהבה פועלת בדרכים בלתי צפויות, מאחר שאיננו יודעים אילו כוחות אנו מפיקים כאשר אנו אוהבים את ילדנו האמינו בתהליך שאהבה מייצרת. הקשיבו תמיד לשיר שילדכם מנסה לשיר. חפשו אחר הכלי המוסיקלי שנועד לשמש לו לנגינה. חפשו את האדם שילדכם מנסה להיות

הכוחות המרפאים במשחק פעמים רבות שואלים אותי הורים לילדים המתעניינים בטיפול, מה אתם עושים? ואני עונה בפשטות: בעיקר משחקים :) כאשר אני עובדת עם ילדים בגיל הרך (בני 3-10), עיקר העבודה היא במשחק. הילד משחק, יוצר באומנות ודרך המשחק עולים תכנים מעולמו הפנימי. הילדים מדברים בשפה של המשחק – כך הם מתקשרים. והנה כמה תיאורטיקנים ודעותיהם על המשחק: "כאשר אתה נכנס לעולמו הפנימי של הילד דרך הדלת הקדמית של משחקו, אתה מגלה משהו על החדרים הפנימיים של ליבו ונפשו – המקום שבו הוא באמת גר" (מייק ומיט). "צורת הביטוי העצמי הטבעית של ילד היא משחק ולכן ניתן להשתמש בו כאמצעי לתקשורת עם ילדים וכאמצעי גישה לעולמו הלא מודע. דרך המשחק הילד חוקר את תחושותיו וחרדותיו ויכול לשלוט בהם באמצעות ביטויין ועיבודן של הפנטזיות" (מלאני קליין). "למשחק (game) ערך מרכזי בבריאות הנפשית של האדם והוא טיפולי בפני עצמו. המשחק הוא גשר דו כיווני בין העולם הפנימי לעולם החיצוני ומתרחש בו זמנית בעולמו הפנימי והחיצוני של הילד" (וינקוט). הכוחות המרפאים במשחק: ביטוי עצמי – המשחק מאפשר לילד להביע מחשבות ורגשות יותר טוב מאשר במילים, באופן מורחק ובטוח. גישה ישירה לתת המודע – דרך השימוש בחומרים וצעצועים הילד חושף קונפליקטים לא מודעים דרך מנגנוני הגנה: השלכה, התקפה והסמלה. ואלה נותנים אפשרות לאינטגרציה למאווים ודחפים לא מודעים. אבריאקציה – שחרור רגשות מודחקים דרך המשחק. הילד חי מחדש ומשחזר אירועים משמעותיים וטראומתיים וכך חש שליטה וכוח. קתרזיס – שחרור של תגובה רגשית שהודחקה. רגש חיובי – כשילדים משחקים וצוחקים יש שחרור אנדורפינים, הם פחות חרדים עצובים ולחוצים. סובלימציה – תיעול דחפים לא מקובלים לפעילות חליפית. התקשרות ובניית היחסים – הקשר עם המטפל שנמצא יחד, מגלה עניין ונהנה, שניהם במרחב משותף שבו ישנה קבלה עמוקה.

אספר על תיאור מקרה קצר: ילדה בת ארבע שנולדה לה אחות קטנה וחמודה. מההתחלה הגדולה לא כל כך התלהבה מהתוספת החדשה למשפחה. אבל בסדר, ניתן לה זמן להתרגל. עברו כמה חודשים טובים והקטנה כבר מתחילה לזוז בעצמה. האחות הגדולה ממשיכה להתעלם מהקטנה כל העת, הקטנה רודפת אחריה והיא זזה, היא מתקרבת והאחות מתרחקת וכן הלאה. כמובן שלנו ההורים קשה לראות את הדבר הזה, ייתכן שזה הופך לנו את הבטן, הרי ציפינו שהן יהיו חברות, ישחקו יחד, שהגדולה תעזור לנו, תשמח את הקטנה, תצחיק אותה ואז נשברת לה איזושהי פנטזיה שלנו ההורים. פעמים רבות התגובה של ההורים בזמן אמת להתחמקויות של הגדולה מהקטנה ישמעו כך: את צריכה לשחק עם אחות שלך, את צריכה להתייחס אליה, למה את כל כך לא אוהבת אותה? מה היא עשתה לך? למה את לא אוהבת אותה? במילים אלה יש המון ביקורת, שיפוטיות ואכזבה. זה לא מה שרצינו לייצר אצל האחות הגדולה והחביבה שבסך הכל קשה לה לפתע לחלוק את תשומת לב הוריה עם עוד זאטוטה קטנה שנדחפה אל עולמה (בחוויה שלה). מסיבות אלה ואחרות האחות הבוגרת לא רוצה כרגע להתייחס או לשחק עם אחותה. ייתכן שזה בגלל הציפייה הגדולה מההורים שלה לגבי זה, יתכן גם כי היא מרגישה שהעניין "מפעיל" אותם ובוחרת להמשיך ולהתנהג כך בדיוק בגלל זה. כי כך חושבים עליה, מתייחסים אליה ומדברים איתה על זה. דבר ראשון – להזיז את המילה צריכה . בואו נשאל את עצמנו, למה היא צריכה להתייחס אליה? היא באמת חייבת את זה? נוכל את אותו הדבר להגיד בכמה דרכים אחרות ומיטיבות הרבה יותר – את יכולה לשחק עם אחותך אם תרצי, נראה שהיא ממש רוצה בקרבתך. וואו אנחנו מזהים שנעם (הקטנה) ממש רוצה אותך ואת לא ממש בעניין, את רוצה לספר לנו על זה קצת. אלה הן תגובות שאין בהן מתח, תסכול סמוי מצידנו, אכזבה או ביקורת. רק הצעה והתעניינות. כדי לגרום להצעה וההתעניינות להישמע כך ולא רק להיות בתחפושת, עלינו לשחרר את המתח הזה שמתחולל אצלנו – לנסות להבין שהקשר בין האחיות ייווצר ויתפתח כך או כך וכל הרגשות הקשים שאנחנו מרגישים מההימנעות של הגדולה מהקטנה בטח ובטח שלא עוזרים ואף מגבירים את התופעה. התפקיד שלנו הוא לשחרר את הרגישות לנושא כמה שאנחנו יכולים, זה לא פשוט אבל המודעות חשובה. ילדים מרגישים הכל – גם אם לא נאמר דבר - ככל שאנחנו נוכל לשחרר את הרגשות הקשים שלנו לגבי נושא מסוים כך הנושא הזה ייפתר אצל הילדים שלנו במהירות רבה יותר. וזה תקף לכל עניין שלילי בעינינו כלפי הילדים שלנו ואיך אנחנו מרגישים לגביו. אם אתם זקוקים לעזרה, הכוונה ולא מצליחים לשחרר לבד נושאים מסוימים שמפעילים אתכם עם ילדכם, אתם מוזמנים ומוזמנות להגיע ונוכל לברר את הדברים יחד.